הסכמה לטיפול רפואי ועוולת הרשלנות הרפואית
14/10/2013
הרשלנות רפואית, כפי ששגורה בפי העם, איננה מתייחסת רק למצב בו רופא מגיע עייף לניתוח או אינו מבצע את הניתוח במהימנות הנדרשת ממנו ובשל כך נגרם נזק לחולה.
דווקא במצבים אלו, תקלות או סיכונים שהתממשו לאחר פרוצדורה רפואית, הינם קשים יותר להוכחה של קיומה של רשלנות.
הרשלנות עליה ידובר להלן הינה רשלנות במסירת מידע לחולה בטרם הפרוצדורה הרפואית וקבלת הסכמתו. כבר כעת נעיר כי במידה ורופא מבצע פרוצדורה רפואית ללא קבלת הסכמה מדעת מחולה קיימת עילה לתביעת פיצויים בשני מישורים:
- פגיעה באוטונומיה – פיצוי שאינו תלוי בנזק שנגרם. הוא פיצוי שקובע בית המשפט ומתייחס רק לכך שלא קיבלו את הסכמתנו המלאה לטיפול. לצורך העניין, גם אם לא נגרם כל נזק והניתוח הצליח יהיה ניתן לתבוע לפי ראש נזק זה.
- רשלנות – זהו מצב בו נגרם נזק במהלך הפרוצדורה הרפואית שבוצעה ללא הסכמה והוכח קשר סיבתי. (הסבר להלן). כאן הפיצוי יינתן לפי גובה הנזק.
מהי הסכמה מדעת?
הסכמה מדעת הינה הסכמה אשר כוללת בתוכה הבנה מלאה של הפרוצדורה הרפואית והתוצאות הצפויות שלה. עם זאת, השאלה מה כוללת ההבנה הזו, מה כולל המידע שיש להעניק למטופל, באיזה שלב וכו', אלו שאלות שלא תמיד היו ברורות כל כך, וגם היום קיימים מעט חורים בנושא.
בעבר היתה תפיסה, גם בפסיקה, שבה סברו כי אין לספר לחולים כל דבר ועניין, מכיוון שהם אינם בעלי הידע המתאים לצורך הבנת הדברים. כמו כן חששו כי הסבר מפורט מידי של הסיכונים עשוי להביא את החולים למצב בו ירתעו עד כדי אי הסכמה לטיפול שעשוי להטיב עימם רבות – על כן עדיף שלא לספר להם. היו אף מספר התבטאויות בפסיקה אשר קבעו כי החולה צריך לשים מבטחו ברופא שיחליט עבורו.
חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996, יחד עם שינויים בפסיקה בא ושינה את התפיסה הזו.
החוק כיום קובע מהם הדברים אשר הרופא מחויב לתת למטופל על מנת שהחולה יוכל לתת את הסכמתו לטיפול מתוך הבנה מלאה – או לפי לשון החוק, מדעת.
הרשימה היא רשימה לא סגורה ועל הרופא לפרט: מהי הדיאגנוזה והפרוגנוזה, תיאור ההליך, מהותו, מטרתו, התועלת הצפויה והסיכונים הטמונים, הסיכונים הכרוכים בטיפול לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות. סיכונים וסיכויים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי וכן עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
כמו כן, מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ורוחו של חוק זכויות החולה יש לתת לא מעט משמעות לאופן של מסירת המידע. יש למסור את המידע בשלב מוקדם ככל האפשר על מנת לאפשר למטופל לבצע בחירה אמיתית ומודעת וייתכן בסיוע והתייעצות עם אחרים.
יש לוודא כי המטופל מבין את השפה והמונחים ואם לא יש לפשט לו אותם לשפה פשוטה וברורה.
יש אף לצפות גם מהמטפל להתמקד באופן העברת האינפורמציה, יש לצפות לחמלה ואנושיות וכמובן יחס אישי. גם חוק זכויות החולה קובע בסעיף 5 לחוק כי מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש.
להלן מספר מקרים הממחישים את הסוגיה:
כפי שראינו בעבר, כלל לא דיברו על הסכמה מדעת. עם זאת כן היו תביעות בעניינים מעין אלו, אך הם הוגדרו בצורה אחרת. בעבר, כל מצב של ביצוע פרוצדורה רפואית ללא הסכמה מדעת של החולה הוגדר כתקיפה.
- בפסק דין גרטי שנת 63 – רופאים כרתו את רגלה של קטינה בת 3 בשל נמק. ההורים תבעו את הרפואים כאשר העילה היתה עוולת התקיפה. ביהמ"ש קבע בזמנו כי מכיוון שההורים ביקשו כי הרופאים "יעשו הכל" על מנת להציל את ביתם היתה בכך הסכמה לביצוע הפרוצדורה.
- בפסק דין בר חי בשנת 66 – דובר בקטינה אשר היה קיים צורך לנתח את שלפוחית השתן שלה, ניתן היה לבחור בין שתי פרוצדורות, האחת ניתוח קטן בו קיים חשש לניקוב שלפוחית השתן וניתוח גדול בו לא קיים סיכון. הרופאים לא שיתפו את ההורים בשתי האופציות הקיימות ובחרו בעצמם בניתוח הקטן אשר גרם לניקוב שלפוחית השתן. חשוב לציין כי לא מדובר ברשלנות של הרופאים אלא סיכון ידוע בניתוח מסוג זה. ביהמ"ש קבע כי הרופאים ביצעו את עוולת התקיפה, בימ"ש עליון דחה את ערעור הרופאים בעניין והוטל על הרופאים פיצוי בראש נזק בלתי ממוני – כלומר לא על הנזק שנגרם אלא על כך שהרופאים לא קיבלו את הסכמת ההורים לביצוע הפרוצדורה.
- פסק דין רייבי שנת 91 – כאן הורחבה אחריות רופאים בשל אי שיתוף המטופל. בוצע בחולה ניתוח בעמוד השדרה. הוחלט לבצע בחולה ניתוח של איחוי חוליות על מנת להפסיק את הכאבים מהם סבל, במהלך הפרוצדורה הבחין הרופא בצלקת בעמוד השדרה והא החליט להסירה – בשל פרוצדורה זו נגרמה למטופל פגיעה עצבית אשר גרמה לו לאיבוד כוח הגברא והשליטה על הסוגרים. החולה הגיש תביעה על רשלנות בהסרת הצלקת. בימ"ש העליון קובע כי היתה גם רשלנות וגם תקיפה, כאן משתמש ביהמ"ש במינוח הסכמה מדעת וקובע כי יש למסור למטופל את מלוא האינפורמציה לה הוא זקוק לצורך גיבוש דעתו לגבי מה יעשה בגופו.
עד כאן דובר בפיצויים שניתנו בשל פגיעה באוטונומיה (אז היא עדיין נקראה תקיפה). כלומר, רק על כך שלא קיבלו את הסכמתם. לא ניתן פיצויי על הנזק שנגרם. ההבדל פעמים רבות הוא מאות אלפי שקלים.
פסק דין דעקה היה חדשני מהבחינה הזו. הוא היה פסק הדין אשר קבע שאין להתייחס יותר לאי קבלת הסכמה ממטופל, כעוולה של תקיפה. בנוסף הוא קובע מהו האופן לקבל פיצויים בגין הנזק.
כדי לקבל פיצוי כספי בגובה הנזק שנגרם בפרוצדורה בה לא התקבלה הסכמה מדעת של החולה יש לבחון שני דברים:
מהו היקף הגילוי וההסבר אשר ניתן לחולה ובמה מחייב החוק והפסיקה
מהו הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופא לנזק.
1. מהו היקף הגילוי וההסבר בו מחויב הרופא:
ראינו לעיל כי החוק קובע רשימה של דברים שעל הרופא למסור לנו לפני קבלת הסכמתנו לפרוצדורה. עם זאת מדובר ברשימה לא סגורה.
כך לדוגמא בכל הקשור לטיפולי וניתוחי אסטתיקה וניתוחים אלקטיביים (ניתוחים או טיפולים אשר אין הכרח רפואי אקוטי לבצעם אך הם עשויים לשפר את חיינו – כגון הסרת משקפיים בלייזר) – ישנה בפסיקה גישה מרחיבה יותר לחובת הגילוי – כלומר הפירוט כאן צריך להיות הרבה יותר רחב והרבה יותר ברור.
בפסק דין מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' דיראווי נקבע כי קיימת חובת גילוי מורחבת בניתוחים מסחריים כיוון שלרופאים הללו יש אינטרס לבצע כמה שיותר ניתוחים.
דוגמא נוספת – רופאיה של אישה הרה המליצו לה לבצע בדיקת חלבון עוברי – והיא סירבה. לימים נולד לה ילד עם מום, האישה תבעה את רופאיה בטענה כי היה עליהם ללחוץ עליה לבצע את הבדיקה – ביהמ"ש דחה טענה זו וקבע כי יש גבול למה שניתן להכניס תחת ההסכמה מדעת וזו אינה כוללת לחץ על המטופל.
במקרה אחר בחנו את מידת האינפורמציה שיש לרופא ציבורי למסור למטופלים ביחס לפרוצדורות פרטיות אחרות. במקרה זה עברה אישה בדיקת אולטרסואונד במסגרת ממשלתית. באותה העת ניתן היה לבצע סריקות אולטרא סאונד מקיפות הרבה יותר במסגרת פרטית אך הרופאים לא אמרו לה זאת. בדיקת האולטאסאונד הממשלתית יצאה תקינה אך לימים נולד ילד ללא כף יד. האם תבעה על כך שלא יידעו אותה שקיימות בדיקות מקיפות יותר במסגרת פרטית. ביהמ"ש קבע כי הרופא אכן התרשל בכך. זהו פסק דין שנוי מעט במחלוקת כיוון שהעלה במידה רבה את רף חובת הגילוי רמה גבוהה מידי.
2. מהו קשר סיבתי?
השאלה; אם היו מספרים לחולה על הסיכונים הקיימים בפרוצדורה או כל פרט אחר המחויב במסירה, האם היה מסרב?
אם התשובה לשאלה זו היא חיובית – קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין רשלנות הרופא במסירת המידע ויש לפצות את המטופל לפי גובה נזקו. אם התשובה היא שלילית – אין קשר סיבתי וניתן לקבל פיצוי רק בגין פגיעה באוטונומיה ולא פיצוי בגובה הנזק.
לדוגמא בפסק דין דעקה נקבע כי החולה היתה מסכימה לניתוח גם אם היתה מודעת לסיכונים ולכן בית המשפט לא נתן לה פיצוי בגין הנזק אלא רק על הפגיעה באוטונומיה שלה.
מה שקורה לצערנו לאורך השנים שבתי המשפט אינן נכנסים כלל לסוגיית הקשר הסיבתי וממהרים לפצות בפיצוי כספי נמוך יותר בגין פגיעה באוטונומיה. זהו מצב בעייתי ויש לשם לב בעבור מה פיצה בית המשפט ובהתאם לכך לבחון אפשרות לערעור.
המידע המועבר להלן אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו בא להחליף ייעוץ ספציפי אצל עורך דין.